ליובה נולד בי"ד בניסן תרע"ד (1914) בעיירה יעדעניץ אשר בבסרביה רומניה.

היה חבר "פועלי ציון" מהפעילים בתנועה משחר נעוריו. בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ יגור.

ליובה עבד כפועל ברכבת וכסבל בנמל תל אביב. עוד לפני כן, בהיותו בפלוגת מגדיאל התקשר עם רות,
חברתו לחיים לעתיד.

בדצמבר 1938 נשלח ליובה לשליחותו הראשונה ברומניה. הוא עבר מעיר לעיר ומעיירה לעיירה והקים
תנועה ציונית עממית רחבה. באחד ממכתביו הוא כותב:

"אני רואה כי עיקר פעולת השליח - להמצא יום יום בתוך תוכה של התנועה".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 נתבע לחזור ארצה אבל גורלו כ"קונסול רומני",
כשליח מתמיד של התנועה ברומניה, גרם לו שיחזור לשם כצנחן.

בשנת 1943 הוא היה בין הראשונים מתוך קבוצה שכללה 37 צנחנים יהודים (ביניהם חנה סנש),
אשר התנדבו לצנוח לאירופה הכבושה, במטרה להביא עידוד ועזרה ליהודי אירופה הנאנקים תחת
עול הכיבוש הנאצי, את שליחותו זו מילא בגבורה רבה.

הוא היה הצנחן הראשון שמיזג את השליחות הצבאית עם השליחות היהודית, והיה היחיד שגוייס
לתפקידלא מתוך הצבא אלא מבין האזרחים, יחד עם חברו אריה פיכמן מקיבוץ בית אורן.

לובה שלט בשפה הרומנית, גרמנית, למד לפני צאתו לשליחות את השפה הצרפתית,
ובמחנה השבויים לאחר שנתפס אף למד את השפה האנגלית.

בליל ראש השנה תש"ד, בלילה שבין 30 לספטמבר ובין 1 לאוקטובר 1943, והוא כבר בעל משפחה ביגור,
יצאו ליובה ואריה לטיסה שאמורה הייתה להצניח אותם בנקודה שבמרחק 60 קילומטר מבוקרשט.
משימתם הייתה לעזור ליהודים מרומניה לצאת משם ולעלות לארץ ישראל והברחת טייסים בריטיים
ואמריקאים אשר נשבו בידי הנאצים לאחר שמטוסיהם הופלו מעל העיר פלוישטי ברומניה.
הבריטים החליטו כי בטרם הצנחת השניים המטוס אף יטיל כרוזים מעל בוקרשט, דבר שהביא לגילוי המטוס
על ידי הרומנים ולירי נ"מ שנפתח כלפיו, בהמשך הבריטים מצניחים אותם שלא במקום המיועד אלא מעל עיר בסמוך לבוקרשט ומציידים אותם במצנחים לבנים שבלטו בחשיכה, ליובה משך במיתרי המצנח ככל יכולתו,
אך לבסוף נוחת על גג בית בפרוורי בוקרשט, תוך כדי הקפיצה מגג הבית הוא נופל על עגלה מלאה בקלחי תירס ושובר את רגלו השמאלית, שם הוא נשאר עד שהוא נתפס על ידי החיילים הרומנים.
בינתיים הוא משמיד את צופן מכשיר האלחוט, גם גורלו של אריה פיכמן לא שפר בהרבה והוא נלכד על ידי הזנדרמניה הכפרית.
ליובה ופיכמן היו לבושים במדי צבא בריטיים, לא היו מזויינים והציגו עצמם כקצינים בריטיים בשמות
"יוסף חנני" ו" גדעון יעקבובסון", מבלי לגלות לשובים שלהם שהם יודעים רומנית.
השניים רמזו לחוקריהם, רמז שהועבר ליון אנטונסקו, שעתידה של רומניה תלוי ביחס שיינתן ליהודיה.
הידיעה על לכידתם של הצנחנים הגיעה לשגריר הרומני וממנו להרמן גרינג. הגסטפו נכנס לעניין ודרש
את הסגרתם אך אנטונסקו סירב.
הלחצים הגרמניים נמשכו ולבסוף הסכימו הרומנים לשלוח ביום 9 לאוקטובר 1943את לובה המכונה
" יוסף חנני", בליווי קצינים רומנים לחקירת נרקוזה( סם אמת) בגרמניה.
אחרי שהוחזר לובה לרומניה מתברר מדו"ח החקירה כי הוא לא חידש דבר וענה לחוקריו בשפה
הגרמנית.

פרשת השבי, מסופרת בספרו "אל אשר נקראתי", לובה מתגלה כאיש מחתרת מובהק, כאשר גם בשכבו
בבית החולים לשבויים יודע הוא לעמוד בשליחותו,לובה קושר קשר עם אחות מצוות בית החולים,
ובאמצעותה מעביר מסרים למחתרת היהודית , הוא מעודד את היישוב היהודי ברומניה ומסייע בחילוץ של
יהודים וטייסים בריטיים ואמרקאים, פעולה שבגינה מעניק לו הנציב הבריטי אות כבוד לאחר שירורו מהשבי.

בשנת 1944 חוזר ליובה מהשבי. במשך 3 שנים ממלא שורה של תפקידים מרכזיים בקיבוץ יגור:
מזכיר, מרכז ועדת חינוך ו...רועה צאן.

ב 1946 הוא נקרא שוב לשליחות, והפעם בפעילות לשחרור עצורים יהודים שנעצרו על ידי הבריטים
במחנות המעצר בקפריסין, לובה מארגן את חפירת המנהרות ממחנות המעצר ובאמצעות קשריו עם
גורמים מקומים את האוטובוסים המשמשים להברחת העצורים מהמחנות. 

על אף היותו לרוב איש ציבור, מצא ליובה תמיד פנאי לשוחח עם כל חבר, להקדים 'שלום' לכל אדם עובר
בחצר,כי לא רק איש החובה היה אלא גם איש הרעות והאהבה הגדולה לאדם.

בתאריך 12/06/1947 בטקס שנערך במלון המלך דוד בירושלים, מעניק הנציב העליון את "אות האימפריה
הבריטית" לליובה לציון פעילותו לשחרור טייסים בריטיים במלחמת העולם השנייה.

ביום חמישי, כ"ח בתמוז תשי"ד, 29 ביולי 1954, יצא ליובה לקיבוץ מעגן להשתתף בעצרת הזיכרון לחברו
הצנחן פרץ גולדשטיין ז"ל. לאחר התחלת הטקס נפל אוירון שחג מעל העצרת לתוך הקהל ופגע באנשים
שישבו בשורות הראשונות. בין 17 חללי התאונה (שידועה בשם "אסון מעגן" ), היו גם ליובה ואריה פיכמן.

בן 40 במותו נקבר ליובה בבית העלמין בקיבוץ יגור.

יהי זכרו ברוך.